עליי ועל הסטודיו או איך מפרקים פחד

בשנת 2019 נודע לי על סדנה מעניינת בגלסטנברי שבאנגליה. סביב העיר נקשרו אגדות שלפי אחת מהן בכנסייה בשם "סנט מייקל", שממוקמת בראש תל יפהפה, קבור לא אחר מהמלך ארתור האגדי, מייסד אבירי השולחן העגול. תוכן הסדנה ומיקומה מצאו חן בעיניי וברגע ששמעתי עליה, היה לי ברור שאני מצטרפת. נרשמתי מייד, חודשים מראש. על הנסיעה עצמה לא אכתוב, כי רגע לפני, הקורונה פרצה והסדנה בוטלה. הפוסט הזה קשור למה שהתרחש בחודשים שלפני.

הסיפור על המלך, הדיסלקציה והספר

מעולם לא התעניינתי בסיפורי המלך ארתור ואביריו, אבל ההבנה שאני נוסעת למקום עלייה לרגל שכולו אפוף באגדות המלך, הביאה אותי להחלטה שעליי לנסוע כשיש לי מושג כלשהו. בחרתי לקרוא ספר. החיפושים הובילו אותי לרכוש את הספר "ערפילי אבלון", מאת מריון זימר ברדלי (הוצאת מודן, 2000), שמספר את סיפורו של המלך דרך הנשים שהיו בחייו. רכשתי את הספר בשמחה, למרות שידעתי שמדובר ב־832 עמודים. עד כה, הכול בסדר, הרי מותר לו לספר להיות ארוך. רק שיש עוד פרט אחד קטן – אני דיסלקטית.

סיימתי תיכון ללא בגרות מלאה. קראתי במשך חיי מההתחלה ועד הסוף פחות מעשרה ספרים ומאז ומעולם חוויית הקריאה הייתה עבורי קשה. בכל זאת רכשתי, הספר הגיע והתחלתי לקרוא. לאחר 30 עמודים הנחתי את הספר בצד, מבינה שקפצתי מעל לפופיק. פתאום לא הבנתי מה חשבתי לעצמי כשקניתי ספר עב כרס שכזה? חשתי כישלון אבל מכיוון שזו תחושה שמוכרת לי, הנחתי לה, חושבת שלא נורא, נוסף עוד כישלון לאוסף. החלטתי להשלים עם המצב והמשכתי הלאה.

הספר "ערפילי אבלון" מאת מריון צימר-בריידלי

ערב אחד הגעתי לארוחת ערב אצל הוריי. סיפרתי על הספר, על כך שנותרו לי חמישה חודשים וחצי עד לסדנה ושאלתי כמה עמודים עליי לקרוא בכל יום כדי לסיים את הספר עד לטיסה? אבא שלי חישב במהירות וענה שארבעה עמודים ליום. מייד הבנתי שמדובר בסך הכול בשני דפים ואפילו אני מסוגלת לכמות כזו של מילים. וכך התחיל מסע מופלא. יום יום חיכיתי לרגע שבו אוכל להתפנות ולשבת לקרוא. בכל יום קראתי הרבה יותר מארבעה עמודים ואת הספר סיימתי תוך חודש וחצי ובעצב גדול. כל כך נהניתי שממש הצטערתי שהוא נגמר. זו הייתה עבורי חוויה מכוננת.

עליי ועל הסטודיו – איך מעבירים את זה הלאה

כילדה נעתי בין הקצוות; אין סוף כישלונות בלימודים מול הצלחות חד משמעיות בכל תחום יצירתי. בזכות "ערפילי אבלון", הבנתי שאני יכולה להתמודד ולהצליח גם במקומות שבהם האמנתי שאין לי סיכוי. עליי רק לפרק את הפחד העצום למשימות קטנות וישימות. בדיוק כפי שלא ניתן לסיים ביום אחד 832 עמודים, גם לימודי הצורפות הם תהליך שאני מפרקת לנתחים שמותאמים לקצב האישי של כל אחת.

הסטודיו הוא חדר פיזי עם שולחנות וכלים אבל מה שהופך אותו למה שהוא, זו אני, וכשאני חושבת עליי ועל הסטודיו, אני יודעת שאני מביאה את שלל הכישלונות וההצלחות שלי בחיים לאופן שבו אני מלמדת. בכל מקום, אלמד אותו הדבר, כי מורה הוא תמיד שילוב של יכולת, נסיון וסך כל החוויות שצבר בחייו.

התחלתי ללמוד צורפות בגיל 19, המשכתי לאחר הצבא לשלוש שנים של לימודי צורפות במכללת אומנית וסיימתי את הלימודים הרשמיים בתואר ראשון בעיצוב תכשיטים במכללת שנקר. את התואר שארך ארבע שנים גמרתי בהצטיינות. בדרך שבין אומנית לשנקר לימדתי צורפות סטודנטים שהגיעו למרכז החוגים של האוניברסיטה החופשית של אמסטרדם. לימדתי בכיתה של הולנדים, כשאינני דוברת הולנדית והאנגלית שלי בסיסית. הכיתה הזו הגיעה לתוצאות מצוינות ואני הבנתי שיש לי כישרון אמיתי ואני יכולה ללמד צורפות כמעט ללא מילים. עוד גיליתי שאני אוהבת ללמד בדיוק כמו שאני אוהבת ליצור ולעצב דברים יפים, ולכן עם סיום התואר בשנקר נשארתי ללמד במכללה עוד ארבע שנים, ובשנת 2009 פתחתי את הסטודיו שלי.

בסטודיו אני מלמדת צורפות באופן מובנה וברור. בנוסף השיעורים מכילים עד שתי תלמידות, כשכל אחת לומדת ומתקדמת בקצב שלה, לא תלויה בשנייה, ממש בדומה לשיעור פרטי. הכול בנוי באופן שמאפשר לי ללמד באופן יסודי ומעמיק ולתלמידה להתגבר על כל משוכה שאולי תקרה בדרך. כשלומדים מהיסודות ומנקודה לנקודה, הבלתי אפשרי הופך לאפשרי.

לעיתים מגיעות אליי לסטודיו תלמידות שרוצות ללמוד צורפות, אך מאמינות שיש להן ידיים שמאליות ושהן אינן יצירתיות, כמובן שבמהלך הלימודים הן יוצרות תכשיטים נפלאים. תלמידה נוספת שהייתה אצלי טענה שהיא אדם שאינו מתמיד, אך לסטודיו הגיעה מדי שבוע במשך כשנה וחצי. המסקנה היא שכולנו מחזיקות באמונות שאינן נכונות לגבי עצמנו והן יכולות לתקוע, לעכב או למנוע מאיתנו לעשות את מה שנרצה. כשאנחנו מצליחות לפרק כל אמונה מגבילה, הדרך נפתחת. ממש כמו הסיפור שלי עם "ערפילי אבלון".

ללימודי צורפות מעמיקים, יסודיים ובקצב שנכון לך, את מוזמנת ליצור איתי קשר.

ניפגש בקרוב, אורנית.

לפרטים כתבי לי